תהילים מ"ב
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח. |
---|
(א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח.
|
תהילים מ"ב הוא המזמור הארבעים ושניים בספר תהילים (לפי המספור בוולגטה ובתרגום השבעים, המזמור ממוספר כמזמור ה-41) זהו המזמור הראשון בספר השני של תהילים.
המזמור מיוחס לבני קרח המוזכרים בספר דברי הימים כבני לוי וכמשוררים במקדש. בדומה למזמורים מ"ג, מ"ד, מ"ה, מ"ו, מ"ז, מ"ח, מ"ט, פ"ד, פ"ה, פ"ז ופ"ח. המפרשים נחלקו אודות חלקם במזמורים, יש הטוענים שהם חיברו את המילים או הלחן ויש המפרשים שהם אלו שנהגו לזמרו במקדש.
יש האומרים כי אמירת הפרק היא סגולה לבנין הבית[1]
מזמור מ"ב מורכב משנים עשר פסוקים ומהווה חלק מיחידה אחת יחד עם מזמור מ"ג. שני המזמורים יחד מתארים שיר געגועים לקרבת אלוהים דרך מקדשו. לשיר שלושה בתים, שניים בפרק מ"ב, והשלישי בפרק מ"ג. הפזמון החוזר חותם כל בית בפנייה של המשורר אל נפשו להתעודד "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי/וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי..."(פסוקים ו' י"ב ופסוק ה' בפרק מ"ג).
המשורר מביע רגשות עזים של געגועים ורצון לחידוש המפגש עם אלוהיו:"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים"(ב). "צָמְאָה נַפְשִׁי... מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים"(ג). "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה..."(ד) ומסיים בפזמון המבטא את הייחול לאלוהים:"מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו"(ו).
המשורר ממשיך להתגעגע ומדגים את רשותיו בדימויים במצויים בטבע ב"אֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים"(ז). כמו מים שחבל ארץ זה משופע בהם כך גם חווית המשורר:"כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ". ותיאורים אלו גורמים למשורר לתחושות געגוע וחרדות נטישה:"לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב".
ממשיך בפרק מ"ג.